מיהו האויב השקט בארגון שלך?

Platformust - שדרוג ותרגום קורות חיים תרגום לאנגלית

אז מיהו האויב השקט שלך, שמכרסם בקירות הארגון, ולמרות שהכל מתנהגים כרגיל, ואין סימנים ניכרים למדי, זה קורה, התקרה מתפוררת, ולא בגלל הזנחה אלא מכיוון שאתה מאפשר את זה, משום מה. על מה מדובר? על שלושת הגורמים שבאופן תדיר ומתמשך משפיעים על הארגון לרעה - יוצרים אווירה שלילית ותרבות ארגונית הפוגעת ביעדי הארגון, ממש כך.

הגדלת ראש - אאוט

"בא לי" ו"מגיע לי" הן מנטרות שגורות בקרב ילדים קטנים, מתבגרים, ומסתבר שגם בקרב עובדים. אותם אלו הבטוחים כי תרומתם מהווה נכס בלתי רגיל עבור העסק, ובפועל פועלים בדיוק להיפך, ומהווים דוגמה שלילית לעובד הנכון להשקיע. לא מדובר על אותם עובדים חרוצים ובהם למשל אימהות המגיעות עם הלשון בחוץ כ- 5 דקות לפני הזמן, ויוצאות בשלוש וחצי על קצות האצבעות כשארוחת הצהריים שלהן הסתכמה בקרקר וקוטג' מול המסך. מדובר באותם אנשים שכרבע שעה לפני שהגיע הזמן ללכת, הם ישובים להם עם התיק עליהם וכמו ממתינים לצלצול הגואל. בינתיים, נמצאים בסטטוס "הורדת הילוך" שכזה, סוגרים את המערכת, מפנים את כוסות הקפה, ובאלגנטיות מתפנים מן המשרד. אותם אלו שלא תעז לבקש מהם שעות נוספות, כי ברור לך שאפילו דקה אחת מזמנם לא יקדישו לעבודה, ולא משנה אם זה יהיה מהמשרד, מהבית, מהרכבת או מהמטוס, רק לא 'על חשבונם'. לעשות קצת מעבר זה עבורם המון, והכי מתסכל הוא שלפעמים מדובר בעובדים בעלי ביטחון עצמי, ידע עצום וכישורים מדויקים למשרה אותה הם ממלאים. נו טוב, לכן קבלת אותם. העניין הוא שוודאי כי ההתמודדות עמם בנושא לא תהא פשוטה, וגם מצד שני, לא ניתן לדרוש מאדם דבר שאינו נכון הוא לתת.

אי סדר

בניגוד לסיטואציה הטריקית שתוארה בגורם הראשון של "ראש קטן", באפשרות הנוכחית למעסיק יש הרבה יותר כוח להסדיר מלכתחילה את הדברים, וכידוע מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. מכירים את הסיטואציה בה אתם ישובים לפני ראיון עבודה ומביטים לצדדים? קוראים עיתונים, מעיינים בברושורים, ובעיקר מרשימים את העוברים ושבים? אם כן, באחת הפעמים שעברתי חוויה דומה, בחברה שללא ספק מוכרת לכל כאחת מהחברות המוצלחות במשק הישראלי, נתקלתי בכל כך הרבה חוסר תשומת לב לפרטים. מיצגים שהוצגו באותה עת היו תלויים באופן עקום (אולי נתלו ישר אך הוזזו ולא טרחו להשיבם למקומם כראוי), קטלוגי פרסום הושארו הפוכים על המדף וכך לא ניתן לקרוא את הכתוב אלא אם הופכים אותם חזרה לצד השני... הדבר עורר בי תמיהה ואי נוחות כאחד. מצד אחד זו חברה נחשקת בעלת שם בינלאומי, ומצד שני, הרושם הראשוני מציג בפניי נוף ארגוני מרושל.

בהמשך התהליך, לא התבדיתי, לדאבוני, כאשר העובדים העוברים והשבים הספיקו להשמיע לעברי מגוון טרוניות על מקום העבודה. לא, הם לא פנו אליי כמובן, אלא למי שליווה אותי אל תוך חדר הישיבות, וכך נאלץ לעצור מספר פעמים ולהתייחס לאמרות שפר על אחת העובדות, על המתנה שקיבל, ועוד ועוד. הסיטואציה הזו, אמיתית ככל שהיתה, חיזקה את החלטתי לסרב להצעה להמשיך בתהליך. כמובן שהיו סיבות נוספות, אך ההתרשמות הזו שלי קיבלה את החותם לכך שעשיתי את הדבר הנכון.

זה בסדר שהארגון הוא כמו הבית השני שלנו, והוא לא תמיד מסודר כפי שהיינו רוצים, אך אם אין הקפדה על פרטים ומי שישמור ויפקח על הסדר, אז גם אין מי שיעצור את פרץ ההתנהגויות, שנסחפות למקומות בלתי הולמים. אנחנו שוכחים - הארגון הוא לא הבית שלנו, ואם לא באנו היום לעבוד ב-100%, אז אולי עדיף שנשב בבית קפה, ניקח נשימה ונחזור לפעילות. לפחות נמנע אי נעימויות כללו המאששות את עניין חוסר הסדר הפיזי, וגורמות לסביבה הארגונית להיתפס ככאוטית לחלוטין.

שוק או שכונת יוקרה

מקימים שכונה במשרד? נהדר! אך מדוע זה שוק ולא שכונת יוקרה? המנהלים, הלקוחות, החום, המזגן, התנאים, הפקקים, הטלפון, הצפיפות במטבח - מסתבר שלא הכל מסתדר, וכך יום רודף יום והלחץ גובר, והעובד - בוחר להתמרמר. כן, התופעה הידועה שלמרות שיכול להיות שהוא הכי צודק בעולם או היא עשתה את הכל מושלם, משהו התפקשש בתהליך ונתן לכאורה את הלגיטימציה להתלונן, לצעוק, לרטון, ולהעביר את היום בבזבוז אנרגיה (ובעיקר זמן) כדי להסביר למה אני מושלמת וכל העולם היום קם על רגל שמאל?

אם זה יום אחד אחת לתקופה, זה עשוי להיות איכשהו מובן. אבל חבר'ה, ובפרט אתה, מעסיק יקר, אם זה נמשך ונמשך תדע - זו התרבות הארגונית שאתה אחראי לה וזה לא ייפסק עד שתתייחס לכך כבעיית שורש מהותית הדורשת טיפול מקיף לתופעה. יכול להיות שזה נשמע מוגזם, כי בכל זאת, "כולנו צריכים לשחרר קיטור מדי פעם", אך מי שמאפשר לעובדים שלו לנהוג כך באופן קבוע מזיק לארגון שלו בצורה השקטה אך החודרת ביותר. היום היא ומחר הוא ומחרתיים כולם יקומו ויצעקו וזה לא יעניין מי שומע, כי כבר לא יודעים מה זה לדבר. אכן מפליא כי יש ארגונים המתנהלים כך, באופן יומיומי, והם בטוחים (כולל מנהליהם, ופה קבור הכלב אם תשאלו אותי) שזה בגלל הלקוחות ובגלל הספקים, ובגלל כל מי שאפשר להאשים, רק לא בגללם. כך מתפתחת הבעיה של התנהגות מזלזלת במשאבי הארגון, ויחסים ארוכי טווח שנבנו לאט ובזהירות, מתוך אמון והבנה הדדיים, נהרסים כהרף עין.

אז מה עושים?

אין כאן פתרונות קסם או פיצוח הגורם לבעיה, אלא, העלאת מודעות בדבר הגורמים המרכזיים שמובילים את הארגון אט אט להידרדרות, שכעבור זמן נדמית כחסרת שליטה. ומכיוון שעל פי רוב מדובר בתהליכים שהם לכאורה הדרגתיים, אם לא עושים להם "קאט" בתחילה, הם ממשיכים להתנהל מאחורי הקלעים עד שיום אחד הכל מתמוטט, כמו קיר שעמד ליפול, וכנראה נמנעת מלהיות שם כדי להביט נכוחה בעובדה זו לפני כן, ולדאוג שיסדרו זאת, יחזקו ואף יבנו אותו מחדש כראוי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *