משמעות בעת משבר

מציאת משמעות בעת משבר

בכמה ימים מועטים מתחוור עד כמה האדם חסר שליטה על חייו ועל המתנהל בעולם. כוחות הרפואה, הטכנולוגיה והקדמה האדירה נותרים שוממים לנוכח חיידק בלתי נראה שמסובב את המודעות של כולם ויחד עם זאת משאיר מיליארדי אנשים במקומם, מוגבלים בתנועה לאי שם.

עכשיו, כשכולם זמינים ומכורח הנסיבות אף יותר סבלניים, זה הזמן לנטוורקינג אמיתי. המעמדות שנוצרו על-ידי כותרות כמו FEO, PMO וכדומה, כאינם רלוונטיים. כולנו יחד תחת מטריה אחת של אי ודאות. אם היה לך משהו לומר למישהו, המציאות שנוצרה הפכה את העת הזו לרגע לגיטימי לעשות כן.

שהנה מהעבר השני לכאורה, מובילי חברות וארגונים מחפשים דרכים יצירתיות כדי להציע את שירותיהם. זו אף הזדמנות עבור מנהיגים שחלמו לעשות משהו טוב באמת, משמעותי עבור הכלל, ליישם את החזון שהיה חלום, רצון, מחשבה או תוכנית על הנייר בלבד. אנו נקראים למעין חשבון נפש בזמן של חודש אדר שמסמל שמחה, ודאגה לפרט – שנאמר בו כי כל הפושט יד נותנים לו, ובו משלוח מנות ומתנות לאביונים. קשה להתעלם מהמומנטום...

במקום לחפש את המשמעות היא נמצאת מכל עבר. פעולה פשוטה של הכנת אוכל נהפכת לדבר חשוב ומיוחד, שנעשה בתשומת לב ולא על אוטומט. היינו רגילים להעסיק את עצמנו במחשבות על עניינינו, עמוסים בדאגות הפרטיות ומגיבים לזולתנו כדרך אגב, מוטרדים מבקשות הסביבה. כעת נוצר מצב שבו אנו מבקשים לשמוע ולהבין את רחשי הלב של הכלל. מוצעים שירותים מיוחדים שיגיעו עד הבית, רק כדי שנמשיך באינטראקציה העסקית שעד כה אולי הייתה מעט מובנית מאליה. עכשיו להיות שם בשביל הזולת זו לא סיסמה אלא מחויבות ברוכה.

הרי ממילא כל עניין הכבוד הזה הוא קצת כבד. לסחוב את ה- Headline של המקצוע שלי זה מאד מחייב. עכשיו אפשר להשתחרר מהעול הזה מעט ולנהוג כבן אדם שעומד מאחורי התמונה. כך, עם כל שעה ויום שעוברים, לערוך מחקר אינטרנטי, לדרוש ולשפוט את הסביבה, כבר פחות רלוונטי. הרבה יותר מעניין לבדוק את מצבי ואיזו משמעות חדשה נקנית עבורי בעת שהמשבר הזה נוכח בחיי.

לקראת חג הפסח אותו כנראה ניאלץ לחגוג בגפנו ולא סביב שולחן עמוס בבני המשפחה, אפשר לערוך בדיקה, מה אני יכול לעשות עבור הכלל. רק להושיט יד במצב הנוכחי, ודאי שיוביל לאחיזה מן הצד השני בחזקה. כולנו כביכול נמצאים בצד הממתין למסירה ומצפים לתפיסת הכדור בידינו, לקבל הקשבה, תמיכה בזמן של חוסר וודאות, והזדמנות חדשה.

יום שני לסגר

בלוג העתים עבודה מהבית בעת משבר
מאת: אודליה

אתמול בבוקר היתה לי תחושה של התחדשות, והרגשה ברורה שהרי לה דרך בה ציפיתי לצעוד. חשתי שיש לי מה לומר, ושהמצב שנכפה עלינו הוא הזדמנות עליה כבר יש לומר תודה. היו לי תובנות בדבר הנקיות והטוהר של סוג ההתבודדות החדש, התבצרות של כל אחד בדלת אמותיו. חשבתי לכתוב על כך. אך לבסוף, עבר עליי יום גדוש בבהייה ברשתות החברתיות, עמוס קוגניטיבית מלהכיל את המידע המבולבל לגבי חוסר הודאות, הלחץ והתסכול. דבר אחד שימח אותי ביותר והוא העזרה לזולת, או לפחות הנכונות לכך, שניבטו מכל פינה ומודעה אפשרית. ממחירים נוחים, שיווק בעת משבר ופילנתרופיה לשמה, המצב החדש כבר הוליד ערבות הדדית שיש לומר תמיד היתה כאן, אך עכשיו משהו בה הפך לאמתי.

נראה כאילו כולם כמוני צופים במודעות המפורסמות על-ידי אנשי קשר וכבר לא מבקשים לשפוט או להתחרות, אלא נכונים לפרגן מהלב, כי כולנו באותה סירה. נדמה כאילו הראייה הטובה שלנו את הזולת היא משהו שחשוב שניקח מכאן והלאה בשבילנו, פשוט כי זה פותח את הלב, שלנו. וכשהלב פתוח הוא לא מפחד. הוא לא חושש להתכווץ, הוא אמיץ לתת, לחייך, להתרכך. הוא נכון לגדול ולהתרחב ולהכיל ולהתמודד. הוא מרפה מהרצון לשלוט ביכולת לא להיפגע. הוא כמו מושיט יד ומאיר פנים, הוא מחמם, הוא מאיר, הוא מי שלא העזנו להיות כשחשבנו או כשהוכתב לנו, מכורח נסיבות טכנולוגיות למיניהן, כי עדיף שנאמץ ארשת עסקית ומקצועית למופת, פרופיל לינקדאין מהוקצע ושריון פלדה חסין רגישות יתר, אלא אם כן זה מוכר (מוסיף למספר הלייקים וכדומה).

והנה בוקר נוסף ואנחנו כביכול מסתגלים למצב החדש. מתנהגים בבית כבר כמו בבית. נכנסים לדמות החינוכית, הזוגית, והמנהיגותית שלנו כלפיי עצמנו כדי לקבל מכל החוויה את הטוב הנדיר שהיא מציעה לנו. לחשב מסלול מחדש זה באמת לחשוב - לא רק האם הייתי בכיוון הנכון אלא מי הייתי כשהייתי בכיוון הנכון. האם הייתי אני או דמות וירטואלית שנבנתה לה, מפוסט לפוסט ומתגובה לתגובה. האם אורח החיים שלי במציאות היה תואם את מה שאני מייצגת כי זו שאיפתי הכנה או שמא חשוב לי יותר להיגמל מקפה, להקפיד על כושר גופני ולשמור על תזונתי בהתאם, בלי לצלם, לערוך ולחשבן? והאם, דווקא עכשיו כנגד כל הסיכויים, אל מול איומים מוחשיים כביכול שנדמים כמו קירות שסוגרים עלינו מכל הכיוונים, האם דווקא עכשיו אאזור אומץ לגייס את הכוחות הטמונים בי לטובתי? כי אולי כך ורק כך באמת אהיה גם האדם הטוב הזה שהייתי רוצה להיות ושאני רואה כמה אפשר להיות, מתוך המצוקה, הצמצום והריק כלפי השני.