מעסיק מעדיף להשקיע בטכנולוגיה וכמובן באאוטסורסינג מאשר להתמודד עם מחסור בכישורים של העובד. משתמע מן האמור כי עובד הוא כמעין מוצר, וכך ניתן לצפות בדרישות של משרות, אפילו באלו הנחשבות פשוטות יחסית, ולהיווכח כי מדובר ברשימה נכבדת של מספר בקשות מורכבות שמשלבות הן ניסיון מעשי והן תכונות פרקטיות ויכולות ממשיות.
לא מן הנמנע כי המוני מודעות דרושים נותרות ללא מענה, או לחלופין מאות קורות החיים המגיעים למאגר כלל אינם רלוונטיים, כאשר בניגוד לעבר הלא רחוק, אם מועמד או מועמדת היו חסרים מספר קטן של סעיפים, מבחינת אפשרותם לסמן וי כי הם עונים על דרישות המשרה ומוכשרים למלא את התפקיד, היום המעסיק מוכן להמתין לעובד החלומי, ופחות מתכוון להתפשר.
הסיבות לכך מגוונות, בין אם כי מעביד יודע מה הוא רוצה וצריך, בין אם מעדיף אפילו לחלק את התפקיד לשני אנשים, או עקב העובדה כי העסקת עובד היא דבר יקר ומורכב לכשעצמו וכך אף לעתים בעל הבית ייקח על עצמו חלק מהמשימות, ולו רק שהעבודה שצריכה להתבצע תצא מן הכוח אל הפועל.
חלום או הזיה: שהילד יהיה חכם כמו רובוט
אם כך, שיעורי בית אינם רק נחלתם של תלמידי בית הספר ושל סטודנטים לתארים מתחילים ומתקדמים, אלא כנראה מזוהים עם כל מועמד לעבודה, כזה שרוצה להגביר את הקצב. מציאת עבודה הינה תהליך מורכב דיו וכן העמידה בדרישות התפקיד לאורך זמן. יחד עם זאת, עצם היכולת להציע עצמך כמועמד דורשת מאמצים, נכונות ובעיקר רצון לענות על דרישות המשרה ולהיות מסוגל לדלוור אותן.
כלומר, על מועמדים לעבודה להוכיח ניסיון, להציג תעודות על לימודיהם, אך לא זה בלבד, אלא להיות בלמידה מתמדת ובהתפתחות ושיפור קבוע ורציף, ממש כמו עדכון גרסה בטלפון חכם ומשוכלל!
איך עושים זאת? עצם המחשבה גורמת לסוג של תגובות כגון לקיחת צעד אחורה, הרמת ידיים, שאיפת נשימה עמוקה וגירוד במצח במחשבה כי אין אפשרות להשיג את ההתקדמות וההשתכללות הטכנולוגית ממילא אזי מה הטעם בכלל לנסות?!
אולם, קצב החיים המהיר, יוקר המחיה לעומת הקושי למצוא משרה הולמת במשכורת הגונה, בין כה לא פחות מאתגרים מבחינת התמודדויות היום-יום, מכאן שאף לא משאירים ברירה, אלא להצטרף למרוץ בו בין שביודעין ובין שבחוסר מודעות, כולם כבר חלק ממנו.
בשנים האחרונות היו לא מעט דיונים ופאנלים בינלאומיים בנושא, בהם לקחו חלק אנשי אקדמיה ואנשי עסקים, וחברו יחד בכדי להבין כיצד המפגש בין מערכת ההשכלה לבין עולם התעסוקה מאפשר לייצר יותר ויותר עובדים יעילים למערכת, ומפחית את הסיכון כי יישארו מאחור.
הביקורת בין היתר מופנית כמובן למוסדות לימוד שכביכול חוטאים בכך כי אינם מכינים את הצעירים להתמודדות עם עולם העסקים. וכמובן לדאבוננו אף מזניחים את העובדה כי מסיבות שונות יש גם לא מעט סיכון בדרך זו שבה תלמיד יכול ללמוד לתכנת מגיל צעיר מחד, אך עשוי להיות חסר כישורים שונים וידע מהותי מאידך, במגוון תחומים העולים על הדעת.
לכן, לא בטוח כי הפתרון הוא באיחוד כוחות והזנחת המסגרת הלימודית לחלוטין, אך כנראה כי מוסדות הלימוד ייאלצו להתאים את עצמם לסביבה המשתנה, משום ששיעור אזרחות לדוגמא, יכול להיות הרבה יותר קצר ותמציתי, ואין בהכרח צורך להקדיש לו שעת לימוד במשך שנה שלמה ויותר.
הן משום שישנן דרכים יעילות יותר ללמידה (עצמאית, אינטרנטית ועוד), והן משום שממילא שינון מבנה המערכת הפוליטית סביר להישכח עם סיום הבחינה, וכך הלכו להן שעות יקרות מפז, שניתן היה למלאן באופן מיטבי יותר (וסליחה לצוותי ההוראה המסורים, אין הכוונה כאן לפגוע בעבודת הקודש שלכם, וודאי כי במתכונות אלו מתקיימים אף דיונים חשובים בדבר הרלוונטיות של מבנים מדיניים ארכאיים לימינו אנו, וכיצד אם בכלל מתקיימים פתרונות במציאות כדי ליישב סתירות העולות מכך).
עובדים כמוצרים – האם יש אפשרות להתעורר?
על כל פנים אין כאן הכוונה להתנגח באף מקצוע לימודי או מוסד השכלה, אך לדאבוננו, יצירת מסלול קריירה משגשג דורש קצת יותר. כל שכן העובדות בשטח מצביעות על כך כי אף השפה והתרבות אינן עשירות דיים, בלשון המעטה, על אף 12 שנות לימוד במערכת החינוך.
אי לכך, ייתכן כי גם תיכונים, בדומה לאוניברסיטאות ייאלצו להתחיל לשווק את עצמם, להעלות את הרמה ואף להתחרות ביניהם כדי שתלמידיהם אכן יצליחו בעולם האמתי ולא רק בבחינות הבגרות.
אם נתייחס לנקודת המבט של ההורים, ברי כי כל עוד צעירים אינם מעוניינים ברכישת כלים מסוימים שיהפכו אותם בעתיד למעין 'מוצר חם בשוק' לכאורה, (והייתי מוסיפה אף במירכאות כפולות), אזי אין צורך בכך וכמובן שלגיטימי כי תיווצר הסתייגות מצד הורים שאינם מעוניינים כי ילדיהם ייכנסו למעין פס ייצור.
כבר רבו מקרים הזויים בהם ילדים הוכרחו לנגן בפסנתר או לרקוד בלט במשך שנים מבלי רצון וחשק למקצוע, על ידי הוריהם, וכך הפכו לסיפור חיים טראומטי כשהחליטו לעמוד על שלהם ולהיות מי שהם, מה שבדרך כלל הסתבר כההיפך הגמור מהתחום בו בחרו בשבילם, במקום להוות גאווה להוריהם ולשלם את המחיר האישי.
כמו כן, יש לקחת בחשבון את נקודת הזווית העתידית ולהבין בדיוק, אם מדובר, לצורך הניסוח, במעין "פס ייצור של עובדים המתאימים לתעשייה של העולם הנוכחי" – לאן זה הולך? מה אנחנו "מייצרים" פה? אדם כרובוט או אף חמור מכך, עבד למכונה?!
מאידך, אין ספק כי כדאי לעשות התאמות מסוימות מבחינת התכנים הנלמדים ולשחרר לחץ מכפייה אזרחית-פוליטית למען העתיד הכלכלי של העובדים ושל החברות המעסיקות. בד בבד, ניכר כי ארגונים לוקחים את המושכות לידיים ומכשירים את העובדים שלהם, באמצעות לימוד מוכוון למטרת העבודה, קורסים מקצועיים וייעודיים, וכן אף עושים זאת כערך מוסף ומשותף לקהילה.
זאת בין היתר משום שהעלות של תהליך גיוס שנכשל או בכלל כל הפסקת עבודה מאיזו סיבה שהיא, הינה גבוהה ומשמעותית לאין שעור, ופוגעת הן בטווח הקצר של מחסור בידע ובביצוע התפקיד הנדרש, והן בטווח הארוך, בתרבות הארגונית ובמוטיבציה של עובדים נוספים בחברה.
תוך כדי קריאה ודאי כי עולות דילמות מהותיות ואף אתיות ממגוון בחינות. כמו למשל, האם מערכת החינוך צריכה לשמש כספקית עבור תעשיית ההייטק? האם הילדים שלנו הופכים להיות כמוצר במלאי של הספק בשביל לסייע לארגון להפוך לתחרותי ואפקטיבי יותר? האם ממשלות צריכות להיות עסוקות בהפיכת מוסדות ההשכלה לכאלו המתייחסות לתלמידיהן כמוצרים עתידיים לשיווק בשוק?! במילים אחרות, מי אמר מטריקס ולא קיבל…
תגובות (2)
רמי
נקודה מאוד מעניינת למחשבה, החכמתי
טניה
היום ידע מעשי וכישורים בתוספת ניסיון כבר יותר חזקים מתואר על הניר