יום שני לסגר

מאת: אודליה

אתמול בבוקר היתה לי תחושה של התחדשות, והרגשה ברורה שהרי לה דרך בה ציפיתי לצעוד. חשתי שיש לי מה לומר, ושהמצב שנכפה עלינו הוא הזדמנות עליה כבר יש לומר תודה. היו לי תובנות בדבר הנקיות והטוהר של סוג ההתבודדות החדש, התבצרות של כל אחד בדלת אמותיו. חשבתי לכתוב על כך. אך לבסוף, עבר עליי יום גדוש בבהייה ברשתות החברתיות, עמוס קוגניטיבית מלהכיל את המידע המבולבל לגבי חוסר הודאות, הלחץ והתסכול. דבר אחד שימח אותי ביותר והוא העזרה לזולת, או לפחות הנכונות לכך, שניבטו מכל פינה ומודעה אפשרית. ממחירים נוחים, שיווק בעת משבר ופילנתרופיה לשמה, המצב החדש כבר הוליד ערבות הדדית שיש לומר תמיד היתה כאן, אך עכשיו משהו בה הפך לאמתי.

נראה כאילו כולם כמוני צופים במודעות המפורסמות על-ידי אנשי קשר וכבר לא מבקשים לשפוט או להתחרות, אלא נכונים לפרגן מהלב, כי כולנו באותה סירה. נדמה כאילו הראייה הטובה שלנו את הזולת היא משהו שחשוב שניקח מכאן והלאה בשבילנו, פשוט כי זה פותח את הלב, שלנו. וכשהלב פתוח הוא לא מפחד. הוא לא חושש להתכווץ, הוא אמיץ לתת, לחייך, להתרכך. הוא נכון לגדול ולהתרחב ולהכיל ולהתמודד. הוא מרפה מהרצון לשלוט ביכולת לא להיפגע. הוא כמו מושיט יד ומאיר פנים, הוא מחמם, הוא מאיר, הוא מי שלא העזנו להיות כשחשבנו או כשהוכתב לנו, מכורח נסיבות טכנולוגיות למיניהן, כי עדיף שנאמץ ארשת עסקית ומקצועית למופת, פרופיל לינקדאין מהוקצע ושריון פלדה חסין רגישות יתר, אלא אם כן זה מוכר (מוסיף למספר הלייקים וכדומה).

והנה בוקר נוסף ואנחנו כביכול מסתגלים למצב החדש. מתנהגים בבית כבר כמו בבית. נכנסים לדמות החינוכית, הזוגית, והמנהיגותית שלנו כלפיי עצמנו כדי לקבל מכל החוויה את הטוב הנדיר שהיא מציעה לנו. לחשב מסלול מחדש זה באמת לחשוב – לא רק האם הייתי בכיוון הנכון אלא מי הייתי כשהייתי בכיוון הנכון. האם הייתי אני או דמות וירטואלית שנבנתה לה, מפוסט לפוסט ומתגובה לתגובה. האם אורח החיים שלי במציאות היה תואם את מה שאני מייצגת כי זו שאיפתי הכנה או שמא חשוב לי יותר להיגמל מקפה, להקפיד על כושר גופני ולשמור על תזונתי בהתאם, בלי לצלם, לערוך ולחשבן? והאם, דווקא עכשיו כנגד כל הסיכויים, אל מול איומים מוחשיים כביכול שנדמים כמו קירות שסוגרים עלינו מכל הכיוונים, האם דווקא עכשיו אאזור אומץ לגייס את הכוחות הטמונים בי לטובתי? כי אולי כך ורק כך באמת אהיה גם האדם הטוב הזה שהייתי רוצה להיות ושאני רואה כמה אפשר להיות, מתוך המצוקה, הצמצום והריק כלפי השני.