מאת: אודליה
מסקנותיי מהשבוע הראשון למצור הכפוי, בו בזבזתי את זמני לריק כדי להבין כי כולם חשבו כמוני על אותן עצות שנונות לקרובים, כיצד לנצל נכון את הזמן בבית ולהפיק את המיטב מהמצב, חושבת שעליי להיכנס למשטר א-אינטרנטי, עד כמה שניתן. כלומר, להגביל את השעות בהן אבלה מול המחשב במצב של קבלת אינפורמציה ובה קריאת מידע, לימוד, התכתבויות למיניהן, וכך (בתקווה) אעבור למצב של עשייה כגון כושר גופני, טיפוח, ניקיון, בישול והרפיה. במילה אחת וחזקה – גמילה.
מבחינתי, על התהליך האידיאלי להיראות כך: הבנה והפנמה כי עד כה הרשיתי לעצמי להיות תלויה בכוח שמרגיש קצת גדול עליי, ומוביל אותי לאן שמישהו אחר, ולא אני בהכרח מחליטה. החלטה כי הספיק לי ואיני מעוניינת בתוצאה המצויה. תפנית אל עבר כיוון חדש, ובה קביעת תכנית מסודרת שמתאימה לי כדי לעבוד על עצמי במישורים החשובים לי באמת.
המישהו אחר הזה, אגב, זו ישות שאינה מוגדרת כל כך. ככוח אבסולוטי הסוחף אותי ולבסוף מוביל אותי לתסכול רב ולאי שביעות רצון מעצמי על אי ההספקים של משימות שרציתי ושהיה בכוחי לעשות, על לקיחה כמובן מאליו של מטלות חשובות בעבודה ובחיים האישיים, ומאידך על האדרה של שפע מידע, זמינות מהירות וחדשנות, שהם ודאי טובים מכדי להיות אמיתיים… כי כשהתחלתי לחפש דבר אחד הגעתי לכעשרה עניינים שונים והעיקר חסר.
לבסוף, כשהתעייפתי, נזכרתי בעצם למה בכלל פתחתי את הלופ וואטסאפ-מייל-רשת חברתית ונכנסתי לסחרור שנדמה בו-בזמן כהכי מהותי וחשוב, אך הזמן הזה לא יחזור אלא נרשם לחיוב אצל המישהו האחר הזה. היום אני דורשת זיכוי. אולי באמת כדי שמשהו יתיישר צריך לכופף אותו בחזקה לצד השני מהצד כלפיו הוא מופנה באופן קיצוני כעת. אני תקווה שאעמוד בניסוי!
